זוג צעיר, בשנות השלושים לחייהם מגיע אלי לקליניקה בעקבות המלצה של חברה. הם מגיעים מכיוון שמתמודדים עם ילד (נקרא לו ר'), בן 9 על הספקטרום האוטיסטי.

בפגישת האינטייק (כך נקראת הפגישה הראשונה עם המטופלים בה אני מקבלת אינפורמציה רחבה על המשפחה), אני פוגשת הורים מסורים, דואגים אך מותשים וחסרי אונים. מתארים ילד נבון, עם כוחות אך מציב בפניהם אתגרים רבים. הוא נוטה להתפרצויות זעם, מתקשה להסתדר עם ילדים בני גילו, רב עם אחיו, ובאופן כללי מתוארת חוויה כאוטית וסוערת. כשאני שואלת על שאר בני המשפחה, על ההורים עצמם (מה עיסוקם, תחביביהם, איך מערכת היחסים הזוגית) ועל שאר ילדי המשפחה (ילדה בת 12 וילד בן 6), ההורים אומרים כי הם מרגישים שכבר לא מכירים את עצמם ואת שאר ילדיהם כי כל מרצם והאנרגיות שלהם מופנים לאותו ילדון בן 9 שמנהל את הבית.
מכיוון שאני כבר מורגלת לתשובות מסוג זה, אני מתעקשת, כי הרי לא ייתכן ששאר בני המשפחה יבטלו את עצמם לחלוטין. ואז אני שומעת כי לאב יש קשיים להחזיק את מקום עבודתו בגלל יציאה מרובה לפגישות בביה"ס, האם עובדת כעצמאית מכיוון שאין אפשרות לעבוד כשכירה ולהיות זמינה לצרכי הילד. האחות הגדולה כבר עמוק בגיל ההתבגרות ומגלה נסיגה מחיי המשפחה ואילו האח הקטן נכנס השנה לכיתה א' ומתקשה להסתגל. "אבל עם זה אנחנו יכולים להתמודד. הקושי העיקרי הוא ר'. הוא הכי קשה".
לרב, במקרים מסוג זה, אני מתחילה מספר פגישות עם ההורים, קצת לשחרור ואוורור רגשי, והרבה כלים פרקטיים ומעשיים להתמודדות. אך בעיקר, אני מנסה להזיז את הבעיה מר'. נכון, הוא ילד מאתגר שמתמודד עם צרכים מיוחדים ומציב בפני ההורים צורך אמיתי בהתארגנות והתכווננות אחרת.

יחד עם זאת, הוא רק אחד מחמישה. וגם ארבעת בני המשפחה מתמודדים עם קשיים, וגם להם יש צרכים. אני שולחת את ההורים עם משימות הביתה, לראות איך אפשר להזיז את ר' מתפקיד ה IP- IDENTIFIED PATIANT (המטופל העיקר) ולפנות לו מקום נורמטיבי ופשוט יותר של ילד בן 9. ואיך עושים זאת? ראשית לוקחים נשימה עמוקה ומבינים שעיסוק היתר בר' לא משרת אותו אלא מעכב אותו ומשאיר אותו במקום "הבעייתי". אם המשפחה תתחיל להתנהל באופן נורמטיבי יותר, כזה שנותן מקום לכל חבריה, ר' יצליח לזוז מהמקום של עושה הבעיות ואולי יצליח לגלות בעצמו כוחות ומאפיינים אחרים שטרם נגלו לעולם. ואין ספק שיש לו כאלה, כי לכל אחד יש.
לעיתים, הדרכת הורים תספיק. ההורים יגיעו לטיפול מדי שבוע, יקבלו כלים להתמודדות וילכו הביתה ליישמם. לרב, נראה שינוי כלשהו באופן די מהיר. אך מה קורה כשאין שינוי? כשההורים חוזרים מדי שבוע, עייפים ומתוסכלים שלא מצליחים לעשות שינוי אך מאוד רוצים?
זה הזמן בו עוברים למתכונת טיפול משפחתי. במתכונת זו, אני מזמינה את ההורים והילדים ביחד לחדר הטיפול. עבורי, זוהי הזדמנות עבורי לחוות את האווירה והדינמיקה המשפחתית באופן חי ומיידי. כל בני המשפחה מקבלים במה לדבר ולהציג את עמדתם ביחס למצב המשפחתי. מעניין במפגשים מסוג זה לראות איך כל בן משפחה מתבונן ומתאר את המצב מהזווית שלו.

עצם הישיבה המשותפת מהווה עבורם הזדמנות נדירה להקשיב לתחושות ולחוויות של האחרים מבלי לשפוט ולענות. אני בונה עבור חברי המשפחה מרחב מוגן ובטוח לשיח אמיתי וכן, מקפידה על הקשבה הדדית, חוסר שיפוטיות וקבלה. במפגשים אלו, אני מסייעת למשפחה לזהות את הדינמיקות המשפחתיות המייצרות את הקושי, את האינטראקציות המשמרות את הסימפטומים  ולבדוק דרכי התייחסות אלטרנטיביות באמצעות הגדרה מחדש של הבעיה.