על הקשר בין רעב להפרעת קשב

"אבא תכין לי חביתה" הוא ביקש. ניגש האב למלאכה והכין שתי ביצי עין טריות וחמות. אלא שבדיוק אז, נכנסו האם והאח הקטן, "מת מרעב" וביקש גם הוא חביתה. רצה הגורל והיו אלו שתי הביצים האחרונות בבית. באופן טבעי, חילק האב ביצה לכל ילד. עבור ב', זו היתה הזדמנות לפרוק את האנרגיות של כל היום. "אני הייתי רעב קודם! למה אתה נותן לו מהחביתה שלי? הוא חושב שהוא שולט בבית ואתם מתייחסים רק אליו. לא צריך את האוכל שלכם, אני לא אוכל!!!"
וכך במשך עשר דקות, שהרגישו כמו שעתיים, צרח הילד על כל בני המשפחה. השתולל, הלך בזעם, בעט בחפצים ונראה כמו חיה פצועה. ההורים והאחים, כבר מורגלים באירועים שכאלו, למדו שמה שצריך לעשות זה לתפוס מרחק ולחכות עד יעבור זמן. בעבר, עוד לפני שלמדו מה עובד, נהגו לכעוס עליו שהוא מתפרץ, נזפו בו או לחילופין ניסו לחבק אותו בכדי להרגיע אותו. אך לבסוף הבינו שהדבר הנכון הוא להשאיר את הילד, לא לתת במה להתנהגות שלו ולאפשר לו להירגע בכוחות עצמו. רק האם, בעדינות מנסה להביא את הילד לאכול משהו. לאט לאט, כשהילד רואה שאין לו קהל, הוא ניגש למקרר, סוקר את תכולתו ולבסוף מוציא לעצמו מעדן אהוב. מתחיל לאכול ואחרי שני ביסים, הופ, הכל נרגע. הילד שמח, מחייך וטורף עוד ועוד. חמש דקות אחרי, שאר בני המשפחה חוזרים למטבח והמקרה כאילו לא קרה.
כעת כשהילד רגוע וטוב לב, ההורים יכולים לאמר לו בעדינות, שים לב איך ההתנהגות שלך משתנה ביחס למצב הרעב שלך. נסה להבא לווסת את הרעב בעצמך. אל תחכה שההורים יגישו לך אוכל כשאתה כבר על הקצה. אכול לעיתים קרובות יותר וקח אחריות על הרעב וסיפוקו.

אז איך כל זה קשור להפרעת קשב?

ב', בן 10, מאובחן עם הפרעת קשב מגיל 7. לאחרונה, עם העלאת הדרישה בלימודים, החל ליטול רטלין. מאז ומתמיד כשהיה רעב גילה יותר עצבנות וחוסר סבלנות. לאורך השנים, בליווי של הדרכת הורים וטיפולים רגשיים, עשו ההורים מגוון ניסיונות להעלות את המודעות של ב' לעצמו, להתנהגותו ולדברים שמביאים אותו לקצה, יחד עם הדברים שעוזרים לו להירגע. הדרך עוד ארוכה. ב' עדיין בתהליך למידה אך ניתן לראות שיפור משמעותי בהבנה שלו את עצמו ואת הצרכים שלו. התפרצויות שכאלו הולכות ונהיות נדירות יותר ויותר. וכשהן מופיעות, הן נמשכות פחות זמן ועוצמתן נמוכה יותר מבעבר.
ידוע כי ילדים עם הפרעות קשב, מתקשים בארגון ותכנון, נוהגים באימפולסיביות ומוסחים בקלות. דפוסים אלו מתבטאים היטב גם בהרגלי האכילה. מגיעים אלי לקליניקה הורים המדווחים על קושי להושיב את הילד לארוחה מסודרת. הוא קם וזז במהלך הארוחה, אוכל במהירות והולך או לחילופין, חולם תוך כדי ולוקח לו זמן רב לסיים את הארוחה. במהלך היום, הילד משומעם, מתקשה להעסיק את עצמו ולהתמקד ולכן מחפש אוכל ומנשנש לעיתים קרובות. לאחר אכילה, סוכר ופחמימות מעלים באופן זמני את רמת הסרוטנין (המוליך העצבי) בדם דבר המוביל לתחושת רגיעה והפחתת חרדה. מצב זה נמשך זמן קצר  שכן לאחר ירידת רמת הסוכר בדם מגיעה תחושת רגזנות וחוסר שקט. כל אלו מביאים לחוסר איזון, לדפוסי אכילה לקויים ולעצבנות.

כיצד נסייע לילד לארגן ולתכנן את האכילה שלו:

1.    ילדים שנוטלים תרופות מדכאות תאבון, מומלץ לאכול לפני נטילת התרופה. כמו כן, לדאוג שיהיה מאכל קל וזמין לזמן בו השפעת התרופה פגה ותחושת הרעב מציפה.
2.    לאכול מדי שלוש – ארבע שעות, בכדי לשמור על הזמן על איזון וויסות.
3.    להעלות את מודעות הילד לתחושת הרעב והשובע שלו. לסייע לו להכיר את גופו ותחושותיו הפיזיות ולהיענות להן בהתאם (לדוגמא, אפשר לנהל יומן רעב ושובע, להכין טבלת מאכלים אהובים שיהיו תמיד זמינים לו, לזהות שעות קשות בהן עולה תחושת חוסר השקט).